השבוע ה-31 החל

לפני כשלושה שבועות, בעת ביקור שגרתי במרפאה של הרופאה שלנו, נחתה עלינו ההכרה שהרופאה שלנו אינה הרופאה הנכונה.
כלומר, היא אכן גינקולוגית, היא נחמדה וחייכנית, והיא דאגה להתרגש איתנו מכל שלב שעברנו, אך היא שייכת לקליניקת רופאים שאינם "מאשרים" את סגנון הלידה שרציתי.
מה זאת אומרת "הם לא מאשרים"? הם פשוט לא מרשים לידה בתנוחה אחרת מאשר על הגב (על תנוחות לידה אפשר לקרוא ב"הידעת- תנוחות לידה").
חוצמזה, הם רואים בלידה אירוע רפואי, ומשום שהלידה היא אירוע רפואי והם הרופאים, ברור למי השליטה והמלה האחרונה בחדר הלידה.
כל מי שמכיר אותי יודע שאף אחד לא מקבל אצלי את זכות המלה האחרונה.
לא משנה כמה שנות לימודים מבדילות ביני לבין רופא/ה כלשהו/י, המסורת המשפחתית שלי אינה מאפשרת לי להניח שהם יודעים על מה הם מדברים... משום שכך, הייתי לא מרוצה בעליל, והתחלתי להתכונן נפשית לתסכול שבחיפוש רופאה אחרת בתחילת השבוע ה- 30 להריון.
אתמול מצאנו אותה.
ד"ר גילה אהרון, יהודייה אמריקאית, למדה רפואה באונ' ת"א, והקליניקה שלה מצוייה בתוך בית החולים.
ד"' אהרון מאמינה במינימום התערבות רפואית בלידה (הללויה!); היא מעודדת נשים שלא להזדקק לאפידורל; והיא חושבת שתנועה בזמן הצירים היא כלי מפתח להתמודדות עם כאב. כמו כן היא ממליצה שלא להתאשפז מוקדם מדי עם הופעת הצירים, כי ככל שמתאשפזים מוקדם יותר- עולה הסיכוי להתערבות רפואית בלתי הכרחית

לאחר שהביטה בתיק הרפואי שלי, היא סתרה באופן מוחץ את האבחנה שיש לי אנמייה חמורה, אמרה שלדעתה אין שומדבר בעייתי בכך שלא עליתי הרבה במשקל כל עוד הבטן שלי גדלה כראוי (יש תמונות תחת "חדשות הבטן המצולמות"!), ושהיא ממש לא ממליצה לתת אנטיביוטיקה בקבלנות, כפי שנהגה הרופאה שלי עד כה. היא גם אמרה שאני יכולה להפסיק לקחת את הויטמינים שלקחתי עד כה, כי הם גרמו לי לאבד את ארוחת הבוקר מדי בוקר, וכי אין שום מחקר רפואי שמראה שויטמינים מתוספי מזון אכן נספגים בגוף (מלבד חומצה פולית ברזל ו-ויטמין סי). היא גם ציינה שהיא משתדלת למעט ככל האפשר בניתוחים קיסריים, ועוד יותר מכך בחתכי חיץ בלתי נחוצים

בזמן שישבנו במשרד שלה והקשבנו להסבריה המלומדים הרגשתי קצת כמו בפעם הראשונה ששכבתי על החוף בסיני- הרגשתי שבאתי הביתה.